פרק 18- הנס כריסטיאן אנדרסן- הברווזון הדחוי שרק רצה שיאהבו אותו

העולם הגדול עם אורי הראל

אתם מכירים את הסיפורים "הברווזון המכוער", "בת הים הקטנה", "בגדי המלך החדשים", "הנסיכה על העדשה"? את כולם (ועוד רבים ונפלאים) כתב סופר הילדים הדני המפורסם ביותר ולדעתי גם המוכשר ביותר. הוא הותיר אחריו עשרות סיפורים מקסימים ומכמירי- לב ומאות מיליוני קוראים נלהבים מכל הגילאים וכמעט בכל העולם. לדעתי, אנחנו יכולים ללמוד רבות מהאיש ומסיפוריו האלמותיים.

Image by Ronile from Pixabay

ולראשונה בפודקאסט, וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.

הנס כריסטיאן אנדרסן

"הברווזון הדחוי שרק רצה שיאהבו אותו"

יום חורף קר. אמצע חודש דצמבר לפני מספר שנים. מרכז העיר

קופנהגן, בירת דנמרק. פתיתי שלג צחים נושרים משמי המתכת מעל. אני צועד לאורך רחוב הניהאון, בדנית "התעלה החדשה" (לא "מה שלומך" בסינית), תעלת מים צרה שאורכה כ- 450 מטרים ורוחבה כ- 20 מטרים מהמאה ה- 17 שנועדה ליצור חיבור מהים הבלטי לעיר העתיקה. קציה של התעלה נועד להחליף את נמל הסוחרים הישן של העיר שעל שמו קרויה העיר ("קובן" = סוחרים). שעת ערב. האווירה תוססת, המוני- אדם בחגיגות סוף- השנה, אנשים, בתי קפה, בילויים, רעשי צחוקים מסביב, דוכני- אוכל, המסעדות מלאות, תחושת "היגה" ("שמחה" בדנית).

Hej, en kake og kafe late, vaer sa snill

לאורך התעלה עוגנות במים סירות- מפרש ועל המדרחוב בתים נמוכים עתיקים וצרים מעץ ואבן עם חזיתות בשלל צבעים. שיכורים מתנדנדים כאן בלילה בדרך בין פאב לפאב אבל בשעות היום זהו אזור תיירותי נעים. אני מגיע לבית מספר 67, מבנה בן 5 קומות, צבע לבן. כאן היה, במשך 19 שנים, "נמל הבית" של הסופר הדני המפורסם ביותר, הגיבור הלאומי, הנס כריסטיאן אנדרסן. אחד משלושה בתים בהם גר ברחוב.

אבל רגע, נלך אחורה.... שנייה, אחורה בזהירות... לא להיתקל בקיר, אני באולפן....

לאורך ההיסטוריה התפרסמו תרבויות 5 המדינות הנורדיות בסיפורי מיתולוגיה שונים, אגדות- עם קסומות, הרפתקאות הוויקינגים ומעשיות- ילדים, למשל, בפינלנד המומינים שכתבה טובה ינסן, בשבדיה נילס הלגרסון- סלמה לגרלף ובילבי- אסטריד לינדגרן, בנורבגיה- סיפורי הטרולים ובאיסלנד- הסאגות והאלפים, אבל לדעתי הכישרוני, היצירתי והנוגע ביותר ללב בכתיבתו הוא הסופר והמשורר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן שעדיין רלוונטי ומרשים גם כמעט 150 שנים אחרי מותו, גיבור ילדותי וילדותם של עשרות ומאות מיליוני ילדים ומבוגרים.

הנס כריסטיאן אנדרסן נולד בשנת 1805 בשכונת עוני בעיר אודנסה שבאי פון בדנמרק, עיר שהיום היא השלישית בגודלה במדינה, ילד יחיד להורים קשי- יום, אבא סנדלר פרנקופיל שהקריא להנס הקטן ממשלי לה פונטיין ויצא ללחום מחוץ לארצו במלחמות הנפוליאוניות. לאחר שחזר שבור- לב מההפסדים במלחמות מת כשהנס בן 11. אימו התפרנסה ככובסת ועם השנים התמכרה לטיפה המרה ומתה מאוחר יותר אלכוהוליסטית, כשהנס בן 28. אחד הסיפורים הראשונים שכתב הנס היה אוטוביוגרפיה בשם "בן הסנדלר" על משפחתו וילדותו אבל, למעשה, כל סיפורי האגדות שכתב היו עם הקשר כלשהו לחייו שלו וכיוון שהיו כל כך אישיות, כנראה שגם כל כך הצליחו. הנס הצעיר עבד כשוליית- חייט וכפועל במפעל לטבק ועבר בין כמה בתי ספר. ועכשיו אגיד את האמת המתבקשת. להנס היו פנים לא סימטריות, אף ארוך במיוחד, עיניים שקועות בחוריהן, גוף גוצי והילוך נשי, עדין. בקיצור, ילד שנראה ומתנהג חריג. עקב כך, סבל מאד ממראהו וממצוקות חברתיות. בכל עידן, ובמיוחד בעידן הוויקטוריאני בו חי, כשעוד לא היו "ארונות לצאת מהם" והנערים היו כמעט מחויבים לדפוס התנהגות שוביניסטי וגברי קשוח, לא פלא שהנס חש דחוי ובעל דימוי- עצמי נמוך מאד ולכן בחר להתבודד עם עצמו ועם הבובות שנהג לתפור, להלביש ולשחק.

הקשר יהודי ראשון- כשמורתו בבית הספר היכתה אותו על שלא איית כהלכה משפט בשיעור (כן, גם דיסלקציה הייתה חלק מהאתגרים בצעירותו), בחרה אימו להעביר אותו לבית ספר יהודי, שם חש הכי בנוח מבין כל בתי הספר שבהם למד. שם גם התחיל להרגיש אמפטיה למצב היהודים בארצו, שלמרות שוויון- הזכויות שלהם בחברה הדנית, היו מקרי אנטישמיות מידי- פעם. מאוחר יותר כתב את הסיפור הנוגע- ללב "הנערה היהודייה" על שרה, ילדה ענייה יתומה מאב ואם שהתחנכה בבית ספר נוצרי ובשל יהדותה התקשתה מאד במהלך חייה וסיימה אותם בדמי- ימיה כמשרתת שנקברה מחוץ לבית הקברות הנוצרי. הרצון של שרה ביחס מעודד מהחברה, להיות שייכת, הצורך הנואש באהבה ובתמיכה נפשית ופיזית, והחמלה שהקורא חש כלפי שרה, היו גם כן, כמו כל יצירותיו של אנדרסן, מוטיב חוזר הנוגע לאישיותו. אבל אנדרסן גם מציע תקווה בסיפור, שאולי נשמתה של שרה תגיע לגן- העדן הנוצרי בזכות חייה הצנועים. שרה היה גם שמה של התאהבות- נעורים קצרה של היוצר עצמו, שהצליח להרתיע אותה עם סיפורי פנטזיה שהזה מליבו.

בחודש ספטמבר 1819 עובר הנס כריסטיאן אנדרסן לעיר הגדולה ועיר הבירה, קופנהגן. לבדו. הוא בן 14 בלבד. עיניו של הנס הצעיר מביטות ברחובות העיר, במבנים המודרניים באופן יחסי לעיר הולדתו, בכמות האנשים הרבה, ומנצנצות בהתרגשות מההזדמנות הגדולה, משמחה, מתקווה...

"התעלה החדשה" של העיר. רחוב הניהאון. הנס מסייר לאורכה. פה יעצב את אישיותו. בגיל 17 מקבל מלגה בתיאטרון ומתחיל לחוש יותר ביטחון בעצמו ומתחיל לכתוב יצירות מופת בנות- אלמוות רבות. שם עיצב את נפש האמן הרגיש והמיוסר שכותב על "האנשים השקופים", על האנשים שלכאורה שימש להם פה.

אבל תמיד היה חסר לו משהו בנשמתו פנימה, אף- פעם לא חש באמת מסופק מעצמו, לעולם לא חש אהוב על אמת, עדיין סחב על גבו את תחושת הדחייה מהילדות, עדיין היה "הברווזון המכוער" כמו אחת מהאגדות המפורסמות שכתב בשם זה. עקב כך, אנדרסן נשא בנשמתו גם פרנויות וחרדות והיה היפוכונדר. הוא נהג להותיר מתחת לכרית שלו פתקה קצרה "אני עדיין חי" מחשש שייקבר בעודו חי. גם נטייתו המינית לגברים הקשתה עליו את החיים. לאחר עזבונו נמצא מכתב לאחד מאהוביו "אני עורג עליך כמו נערה, תחושותיי הן כמו של אישה, על הנשיות שבטבעי כמו גם על חברותנו". ניכר כי אנדרסן חווה אהבות נכזבות רבות ומעולם לא נישא ולא הותיר ילדים אחריו.

במשך השנים התחבב על אצילים דנים, שקראו חלק מיצירותיו וחיבבו אותם, והיה נוהג להתארח בבתיהם. אנדרסן הספיק להתארח ב- 14 טירות בדנמרק, מהיפות במדינה ואפילו התארח בבית המלך, פרדריק ה- 6, שרכילות לא מבוססת בדנמרק גרסה שאנדרסן היה המאהב הסודי של אותו מלך. אולי שמועה זו ניזונה מהעובדה שהמלך העניק מלגה לאנדרסן ובעזרתה נסע לכ- 30 מסעות מחוץ לארצו למשך כ- 15 שנים. טיולים אלה הותירו רושם עז ביותר על היוצר והוא כתב ספרי מסעות שפרנסו אותו היטב ובמהלכם גם פגש סופרים מפורסמים כמו ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא והיינריך היינה אך נראה שאת הקשר העמוק ביותר יצר עם הסופר האנגלי המפורסם, צ'ארלס דיקנס, שהשפיע בכתיבתו על אנדרסן וגם הושפע ממנו. למעשה, כשאני חושב על כך, במבט ראשוני שני היוצרים כתבו בסגנון שונה לחלוטין, דיקנס פנה לקהל מבוגר וכתב ספרים נוקבים וחדים מאד אבל, למעשה, שניהם כתבו ריאליסטי, בראייה חברתית- פוליטית, ביקורתית ונוקבת. במהלך נסיעותיו התחדדה ראייתו החברתית של אנדרסן והוא אף כתב "לטייל זה לחיות", עכשיו ברור למה התחברתי לדמותו, ומשם יצר את נכסי צאן הברזל המפורסמים שלו, ברגישות, בעדינות, עם אלגוריות עמוקות- הבחנה, בכישרון אדיר ועם מבט חד ונוקב לתוך חולייה של החברה האירופית ובמיוחד של החברה הדנית כי אולי באמת "משהו רקוב בממלכת דנמרק", כמו שטען המלט במחזה של שייקספיר, שאגב, גם ממנו אנדרסן הושפע.

אנדרסן לא חסך קשיים מרובים מגיבורי יצירותיו, שמתחילים בסיפורים בקטן, לעיתים ממש קטן פיזית ("אצבעונית", "חייל הבדיל") וגם לא חסך מגיבוריו מוות ושיברון- לב (כמו "בבת הים הקטנה") וב"מוכרת הגפרורים הקטנה" שחיפשה חום ואהבה ביום קר וחשוך במהלך חג המולד (פנייה לרגשות החמלה הנוצריים, גפרור ניצת- סמל לאור) וגם ביקורת סוציו- אקונומית על אלה שאין להם יכולות כלכליות ולכן החברה לא מבחינה בהם, על ניכור חברתי כלפי החלש והעני וחוסר חמלה קפיטליסטי. אנדרסן אהב לכתוב לילדים את הדברים חד ואמיתי כי לדעתו ילדים מפעילים באופן טבעי חוש שיפוטי וחוש צדק ורוצים לדעת "הכל בפנים" ולכן ילד ולא מבוגר הוא החושף את המלך בערוותו בסיפור "בגדי המלך החדשים", כלומר אנדרסן רצה להעביר מסר לילדים דרך המבוגרים שיהוו עבורו "נייר לקמוס" לרגשות כמו חמלה, אהבה, צניעות, עדינות ורחמים. למשל, בסיפור "בת הים הקטנה" לגיבורה יש רצון עז לזכות ברגליים, מזכיר את הצורך הפיזי כמו גם הנפשי לראות ולדעת מה קורה בעולם סביבנו (זוכרים "לטייל זה לחיות"), בת הים עולה מהמצולות לאדמה כי היא רוצה לזכות באהבה, שוב אותו צורך נואש של היוצר עצמו. וגם בסיפורו "הנסיכה על העדשה", למרות 20 מזרונים שהנסיכה מקבלת למיטתה, משהו עדיין מפריע לה, היא חשה לא בנוח (זוכרים את מה שסחב אנדרסן מילדותו?) שוב סמל לעובדה כי כמה אהבה שיקבל מהקהל, תמיד משהו ייחסר לו.

אבל בסופו של דבר, אנדרסן היה אופטימי מטבעו ודמויותיו מתפתחות ומשתנות לטובה, כמו בסיפור "הברווזון המכוער" שהפך לברבור יפיפה ועל הדרך גם העביר מסר של "אל תביט בקנקן אלא במה שבתוכו", וגם סוף טוב בסיפור "חייל הבדיל" עם אומץ לב ונחישות של צעצוע קטן, וגם בסיפור "אצבעונית", דמות קטנה פיזית שמצליחה לגבור על קשיים גדולים בזכות אמונה עצמית, שכל רב ואומץ.

אנדרסן השאיר אחריו 168 אגדות וסיפורים, מחזות, סיפורי מסעות שונים והיה גם אמן קולאז'ים מוכשר. סיפוריו תורגמו לעשרות רבות של שפות ובהשראתו הופקו סרטים רבים, אולי המפורסם ביותר היה מחזמר על חייו בכיכובו של השחקן היהודי דני קיי, וגם מחזות רבים, שירים וסיפורים.

בשנת 1872 נפצע קשה לאחר שנפל ממיטתו בביתו בקופנהגן.

הקשר יהודי מספר 2- בחודש אוגוסט שנת 1875 מת בגיל 70, כנראה כתוצאה מהפגיעה 3 שנים לפני כן ואולי מסרטן הכבד שהחל להתפתח בגופו. אנדרסן מת באחוזת "רוליהיד" הקרובה לקופנהגן ("שלווה" בדנית, שם אירוני) בביתו של הבנקאי וחבר הפרלמנט היהודי מוריץ מלכיאור, אגב, ממשפחתו של הרב מיכאל מלכיאור, שר וח"כ לשעבר פה אצלנו בישראל.

אמצע חודש דצמבר לפני כמה שנים. אני מטייל בפארק לאנגליניה מחוץ לקופנהגן. קר מאד ורוח חזקה נושבת מהים הפתוח שמולי. והנה הגעתי אל סמל העיר שהפך לאחד מסמלי דנמרק- פסל בת הים מברונזה בהשראת הסיפור "בתולת הים הקטנה". פסל קטן שנמצא כאן משנת 1913, 1.25 מטר בסך הכל, 175 ק"ג, מזכיר בצניעותו את פסל "הילד המשתין" של בריסל. הפסל הושחת מספר רב של פעמים והפך עם השנים מפסל תמים המייצג אגדה לפסל טעון פוליטית וחברתית.

חוץ מפסל זה יש עוד מספר פסלים של הנס כריסטיאן אנדרסן ברחבי העיר קופנהגן ובעוד כמה ערים באירופה ויש גם סיורים בעיר בעקבות היוצר הדגול. הבית בו גדל בעיר אודנסה הפך למוזיאון ולידו מרכז פעילות לילדים. ויש את גני טיבולי- הגנים העירוניים העתיקים באירופה משנת 1843- שהנושא שלהם הוא עולם האגדות והפנטזיה, כל כך מתאים לאנדרסן- ושבהם גם טייל אנדרסן ומהם התרשם עמוקות, למשל, המגדל הסיני בגנים היווה השראה לסיפורו "הזמיר מסין", באותם גני טיבולי הקימו בשנת 1993 מתקן שעשועים הנקרא "התיבה המעופפת" הוקרה לסיפור שכתב באותו שם.

חזרה בפארק לאנגליניה. קרח דק מכסה את פני האגם אבל שורת ברווזונים אפרפרים מוצאת פינה נטולת- קרח ושוחה במים אחרי אימא ברווזה. ואולי אחד מהם בכלל ברבור? בדומה להנס הקטן שגדל והפך מהברווזון הדחוי שרק רצה שיאהבו אותו לברבור ספרותי בוגר. בלבבותינו עוד דורות רבים, כפי שביקש עוד בחייו, הוא אכן עדיין חי.